הפסיכולוגיה של הדיאטה 

הקונפליקט הנצחי

אנו חשופים. אנחנו חיים בחברה מבלבלת שמשדרת לנו מסרים סותרים ללא הרף. מצד אחד מצפים מאיתנו להראות יפים. לפרסומות מפתות למעדנים ומוצרי מזון שונים, ומצד שני וחטובים.

הצצה מקרית בטלוויזיה או בעיתונים חושפת בעוצמה רבה את מקור הקונפליקט. אנחנו צופים בטלוויזיה ורואים על המסך המבורגר מהביל ועסיסי, פסטה ברוטב קטיפתי מבעבע, או שוקולד אגדי... גם אם איננו רעבים, לנוכח מראות אלה, מתעורר אצלנו חשק לאכול.

אנו פותחים עיתון ונתקלים בפרסומת לשוקולד. השוקולד מוצג כמקור לפיתוי והנאה חושנית, ההתייחסות אליו היא ממש סקסואלית: לפתוח... לחשוף... לטעום... לאט... לאט... מממ... הפרסומת מעבירה בעוצמה את המסר, שהשוקולד הינו מקור לסיפוק תשוקות ומסב למי שאוכל אותו הנאה עילאית.

מעבר לכך, אם נבחן את השאלה: איך רובנו חוגגים אירועים? נגלה שברוב המקרים התשובה הלא מפתיעה, היא: באכילה במסעדה.

העיסוק בנושאי אוכל נחשב לבון טון. מי שמבין ומתמצא במזון, ואולי אפילו חוטא בתחביב הבישול, נחשב למי שנמצא בעניינים. נשות חברה מתגאות בהיותן בשלניות לתפארת, הטלוויזיה מציעה תכניות בישול לרוב, העיתונים מלאים בביקורות על מסעדות תוך פירוט כל מרכיבי הארוחה, מתכונים מתפרסמים בכל עיתון שמכבד את עצמו... המסר עובר חזק: להיות פירושו להיות אכלן גורמה ולהתמצא בענייני מזון. IN

כל הפרסומות שאנו צופים בהן, חושפות אותנו למודלים של אנשים זוהרים. ומצד שני המשדרים יופי, בריאות והצלחה. ואיך נראים כל הדוגמנים הללו? כמובן, רזים וחטובים. עיון נוסף בעיתון, חושף אותנו לפרסומת שממנה נשקפת דוגמנית כחושה וגרומה. הדוגמנית, שצלעותיה בולטות וכולה עור ועצמות, מוצגת כאישה סקסית ומפתה, כאשר המסר שעובר הוא: כדי להראות סקסית ומושכת עלייך להיות רזה כמו הדוגמנית שבתמונה.

לכן אנחנו במלכוד:

משמעותו להיות אכלן גורמה ולהתמצא ברזי האוכל! IN להיות. מצד אחד אידיאל היופי הוא גוף רזה וחטוב!. ומצד שני המלכוד הזה יוצר קונפליקט שבו לכודים רבים מאיתנו. לא ייפלא אפוא, שהסטטיסטיקות מעידות על כך שבערך 80% מהאוכלוסייה סובלים מעודף משקל.

מודל העבודה שלי

מתוך הבנת הפסיכולוגיה של ההשמנה והדינאמיקה של התנהגות האכילה, בניתי מודל עבודה שייעודו לעזור בהתמודדות עם בעיות עודף משקל. מודל עבודה זה, המשלב טכניקות. התנהגותיות וקוגניטיביות שיעילותן הוכחה עם טכניקות אפקטיביות לניהול שינוי (מתחום ה משמש אותי בסדנאות קבוצתיות שאני מנחה, במטרה להקנות למשתתפים כלים ,(NLP לשליטה עצמית באכילה וליצור שינוי ארוך טווח בגישתם לאוכל ולמשקל.

ברצוני להדגיש שאינני דיאטנית, ולכן בעבודתי ההתייחסות לתהליך ההרזיה, אינה באה לידי ביטוי דרך עיסוק בנושאים של תזונה, קלוריות, פיזיולוגיה וחילוף חומרים. לא תמצאו בסדנאותיי גישתי מתנגדת. הסברים על אבות המזון, מתכונים או תפריטים מומלצים לדיאטה. נהפוך הוא לדיאטה כדרך לשליטה על משקל! תהליך העבודה מכוון לקראת יצירת שינוי פנימי (ולא רק שינוי התנהגותי) שיחזיק מעמד לטווח ארוך.

בראש וראשונה העבודה מתמקדת בזיהוי הקשר בין אכילה לשליטה עצמית. משתתפי הסדנא לומדים לזהות את המצבים בהם מתרחשת אכילת היתר ולפתח מודעות גופנית ורגשית לצרכיהם ורצונותיהם, במטרה להבין אלו פונקציות רגשיות ממלא עבורם האוכל. מודעות זו הכרחית כדי שניתן יהיה לשבור את המעגל הסגור. לאחר מכן נלמדים כלים וטכניקות מגוונות לשליטה עצמית באכילה, לצד עבודה על דימוי הגוף והתפיסה העצמית.

ולסיום, העבודה מתמקדת בהפנמה ואינטגרציה של הנלמד בסדנא, ושימור תמידי של השינוי שהושג.

אמונתי היא, שרק אם יחול שינוי אמיתי, שינוי מהראש, הרזון לא יהיה פאזה זמנית בחיים אלא עניין של קבע. רק לקיחת אחריות אישית ומיקוד שליטה פנימי יחוללו שינוי נצחי, "מעתה ועד עולם"!

מדוע לא דיאטת הרזיה?

דאיטה מחזקת חוסר שליטה באכילה!

1. דיאטה היא מצב זמני

דיאטת הרזיה מתחילה בנקודת זמן מסוימת, ומסתיימת בנקודת זמן אחרת. היא נתפסת כדבר זמני ולא כאורח חיים קבוע!

אצל אנשים שהחליטו להתחיל בדיאטה, מרגע קבלת ההחלטה ועד להתחלת מימוש התכנית (הווה אומר, התחלת הדיאטה), משתררת תחושה של "תפוס כפי יכולתך", לפני ביצוע "גזר הדין". אמירות כמו: "אתחיל בדיאטה אחרי החגים, בינתיים אני יכולה לאכול מה שבא לי", או "אתחיל בדיאטה חודש לפני בר- המצווה של בני", הן אמירות נפוצות, הנותנות לגיטימציה לאכול ללא בקרה, עד שנתחיל ב"עונש".

גם תוך כדי הדיאטה ניתן לשמוע אמירות המעידות על תחושות תסכול וקיפוח כמו: "נמאס לי כבר לאכול ירקות ולבן, אני מתה כבר לסיים את הדיאטה ולהתחיל לאכול אוכל נורמאלי". ואחרי הדיאטה, עם סיום הדיאטה הנוקשה, פעמים רבות אנו נותנים דרור לצורך בפיצוי ולתחושת ה"מגיע לי", "הייתי כל כך בסדר בתקופת הדיאטה, מגיע לי עכשיו לאכול עוגות".

לכן אנשים רבים שהתנסו בדיאטות שונות, סובלים מ"תסמונת האקורדיון", הם מתכווצים ומתרחבים חליפות, כאילו זו גזירה משמיים. הם עושים את דיאטת הלהיט האחרונה, משילים קילוגרמים רבים, וכאשר הדיאטה מסתיימת, משמינים מחדש (בדרך כלל עם ריבית). מדוע אינם מצליחים לשמור על ההישגים? מכיוון שלפי תפיסתם הדיאטה היא מצב זמני!

2. דיאטה מולידה רגשות שליליים

דיאטה מטבעה רצופה וויתורים, ודיכוי של מאוויים ודחפים. הוויתורים והדיכוי יוצרים, באופן בלתי נמנע, תחושות של קיפוח. ומטבע הדברים, קיפוח שמקורו באוכל, מוליד צורך בפיצוי הקשור לאוכל!

כאשר אנו חורגים מהתפריט הנוקשה של הדיאטה, מתעוררים אצלנו בעוצמה רגשות אשמה, וכאשר איננו יורדים במשקל בקצב שציפינו אנו חווים תחושות של כישלון. רגשות שליליים אלו, יוצרים פעמים רבות צורך בפיצוי, שמתבטא באכילת יתר. כפי שהתבטאה אישה שהשתתפה

באחת הסדנאות שלי: "אני כמעט צמה כדי לרדת 3 ק"ג בשבוע, וכשאני מגלה שירדתי רק קילו אחד, אני מתייאשת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את כל הסבל הזה. אני מרגישה שאין טעם להמשיך וחוזרת לזלול, כשאני מפצה את עצמי על ימי הצום באכילת יתר".

3. דיאטה גטרמת לעיסוק מוגבר באוכל

כאשר אנו בדיאטה, אנו הולכים לסופרמרקט לקנות את המוצרים שאנו צריכים לאכול לפי התפריט. אח"כ עלינו לבשל את המזונות המופיעים בתפריט לבל נתפתה לחרוג. עם סיומה של ארוחה אחת, אנו מעסיקים את עצמנו במחשבה מה נאכל בארוחה הבאה. לפעמים אנו חשים שהגזמנו באכילה, ואנו מחליטים לקצץ מהארוחה הבאה (ואז עסוקים במחשבה על מה ואיך).

למעשה, במהלך דיאטה אנו עסוקים רוב הזמן במחשבות על אוכל: קנייה, תכנון, הכנה, אכילה, הפקת לקחים. לא פעם עיסוק מוגזם זה במחשבות על אוכל, יוצר אצלנו לכשעצמו את תחושת הרעב ודוחף אותנו לעבר המקרר לקראת אכילה חסרת שליטה. משתתפת באחת הסדנאות בטאה תחושות אלה היטב: " מרגע שאני מתחילה בדיאטה, אני לא מפסיקה לחשוב על אוכל. זה כל הזמן בראש שלי. אני סופרת קלוריות, מחשבת, מתכננת, ולבסוף נשברת ואוכלת מה שבא לי. נראה לי שכאשר אני לא בדיאטה, אני אוכלת פחות!".

4. דיאטה מחזקת מיקוד שליטה חיצוני

כאשר אנשים נכנסים למשטר של דיאטה, בין אם לפי התפריט שהרכיבה הדיאטנית האישית, ובין אם לפי התפריט האחרון שהתפרסם בעיתון או בספר מהפכני חדש, מישהו אחר מכתיב להם מה לאכול, כמה ומתי. התפריט מכתיב להם את התנהגות האכילה ומפקח על סדר ארוחותיהם.

אנחנו יכולים להיות אנשים מאוד אסרטיביים, אשר מתקוממים כנגד מישהו שמנסה להגיד לנו איך להתנהג ומה לעשות, אבל כאן משום מה, אנחנו מקבלים את התכתיבים כגזירה משמיים. כתוצאה מכך איננו מקשיבים לצרכינו הגופניים: אנו אוכלים מה שכתוב ולא מה שאנחנו רוצים באמת. 

אנחנו אוכלים מתי שכתוב בתפריט, ולא כאשר אנו מרגישים רעב (לא סומכים על הגוף).

אנחנו אוכלים את המנות, כפי שרשום בתפריט, מבלי לבדוק אם זו הכמות המתאימה לצרכינו הגופניים. כך איננו יכולים לגלות מה סף הרעב ומה סף השובע שלנו, ומתחזקת הפנטזיה: "אם ארשה לעצמי לאכול ללא תכתיבים, לא אוכל להפסיק...".

"כאשר אוכלים מנות מוקצבות מראש, לא מגלים שאפשר להגיע לשובע. לפעמים יש הבדל של נגיסה או שתיים בין תחושת רעב לבין תחושת שובע. אבל אם מוקצבת לנו פרוסת לחם אחת, לעולם לא נוכל לדעת, שפרוסה ורבע היו משביעות אותנו שובע אמיתי. וכך מסיימים את הארוחה בתחושה של חסר, ובחרדה מפני הכמויות העצומות, שהיינו עלולים לאכול, אילו חס וחלילה הרשנו לעצמנו לאכול ללא הגבלה חיצונית. איננו מעזים לבדוק את גבולות הצורך שלנו במזון, מתוך חשש שאין לצורך הזה גבולות: והחזרה הבלתי נלאית על דיאטות הרזיה, הגוררות בולמוסי זלילה, מחזקת את ביטחוננו בכך, שהצרכים שלנו אכן בלתי ניתנים לסיפוק נורמאלי". (מאשה מטיס- שריד, המזון כמשל,הוצאת אלפא זמורה ביתן, 1990)

לסיכום

כתוצאה מכל אלה, אנו מאבדים את הקשר עם גופנו, איננו מקשיבים לו ומאבדים את האמון בו. אנחנו לומדים להתייחס אל האוכל כאל אויב, ומנהלים עימו מלחמת התשה המכלה את כוחותינו. מודל העבודה בסדנאות שאני מנחה מתמקד בהתחברות אל הגוף והתיידדות איתו. המשתתף מונחה לפתח אמון בגופו, בחושיו ובתחושותיו, ללמוד לסמוך על גופו ולאהוב אותו, להתפייס עם האוכל ולראות בו ידיד ולא אויב.